ובו יתבאר, כיצד אפשר ללמד, כל אחד, כל דבר? דהיינו, כיצד אפשר לגרום גם לילד קטן, להתחבר רגשית ושכלית (לפי יכולת הקיבולת השכלית שלו), לכל רעיון, מעולמם של המבוגרים? כי כל אחד רוצה, שהילד שלו יצליח. וכדי להצליח, לפעמים צריך לחשוב בצורה בוגרת. וההורה מנסה ללמד את הילד שלו את צורת המחשבה הבוגרת. אבל יש פער, בין צורת המחשבה הבוגרת, לבין יכולת ההכלה של הילד.

כי האדם הבוגר, לא הפך להיות אדם בוגר ביום אחד. ואף אחד לא נהיה הורה, ביום אחד. והאדם מתפתח בחייו, ולאט לאט הוא לומד דברים חדשים וצובר ידע, והיכולות השכליות של האדם מתפתחות. עד שבסופו של דבר, האדם מגבש לעצמו את צורת המחשבה הבוגרת. ועכשיו ההורה רוצה להנחיל את המורשת שלו ואת התובנות שלו, לדורות הבאים.

והאדם לומד מהניסיון של עצמו, אך גם מניסיונם של אחרים. וההורה רוצה שהילד שלו יחסוך לעצמו טעויות, ושילמד מהניסיון שלו כהורה. אבל לילד, יש את היכולת השכלית שלו. וההורה לא תמיד יודע לדבר בשפת הילד. והשאלה היא, איך אפשר להעביר צורת מחשבה בוגרת, לילד קטן?

ונוסיף ונאמר, כי השאלה הזאת, היא גם כללית יותר. כי יחסי הורה וילד, קיימים בין כל שני גורמים בעולם, שאחד מהם מנסה ללמד משהו מישהו אחר. כי כל אדם בעולם שמנסה להסביר משהו למישהו, הרי שהוא בעצם סוג של הורה, שמנסה לשתף את חוכמתו וניסיונו האישי, עם האדם האחר. והשאלה המרכזית היא, איך אפשר לגרום למישהו, להבין דברים מסובכים, בצורה פשוטה?

ולפני שנסביר מה לעשות ברמה המעשית, נסביר בקצרה את העניין בשורשו. והוא, כי כל הדברים שיש בעולם, וכל הדעות שיש בעולם, הן כולן ביטוי של דבר אחד. ומאחר שכל הדעות שיש בעולם, הן כולן ביטוי של אותו הדבר, ממילא יש קשר ודרך, בין כל דבר לבין כל דבר אחר. כי הכל מחובר אחד לשני. וכל שכל שיש בעולם, וכל דעה שיש בעולם, הם באים לידי ביטוי בכל שכל ובכל דעה אחרת, ואפילו בהפך של עצמם.

ומי שיודע כיצד כל דבר בא לידי ביטוי בכל דבר, הוא גם יכול לומר כל דבר, בכל דרך שהוא רוצה. ועל ידי זה, הוא יכול לבטא כל רעיון וכל שכל, בכל רמה שהוא רוצה, לפי הרמה של זה ששומע אותו.

וברמה המעשית, מה יעשה האדם שהוא לא יודע את הדרך ואת הקשר שיש, בין כל הדברים ובין כל הדעות שיש בעולם. מה יעשה הוא, וכיצד יחנכו ההורים את ילדיהם?

והתשובה היא, כי הדרך להעביר לילד, כל מסר בוגר, היא על ידי זה שמדברים איתו בשפה שלו. כי כל אדם בעולם, מסוגל להכיל בתוכו, את כל הרעיונות שקיימים בעולם. אלא שההבדל הוא, רק בעוצמה ובחדות של הדבר. אבל גם ילד קטן, גם הוא יכול להכיל בתוכו כל רעיון שיש בעולם. אלא שהוא יכול להכיל כל רעיון, במינון יותר חלש ובמינון שונה, משל האדם הבוגר.

וכאשר ההורה רוצה ללמד את ילדו איזה שכל כלשהו של אדם בוגר, על ההורה לנסות להתבונן היטב, ולנסות לראות, כיצד השכל הזה הבוגר, כיצד הוא יכול לבוא לידי ביטוי בעולמו של הילד. ולאחר מכן, במקום שההורה יאמר לילד, את מה שהוא רוצה לומר בצורה ישירה, על ההורה לנסות להורות לילד את הדרך, בצורה עקיפה ובשפה של הילד.

והדוגמא הפשוטה ביותר להסביר את העניין הזה, היא באמצעות העניין של המשלת המשלים. כי לפעמים רוצים להסביר לאדם איזה עניין, ומסבירים לו את העניין באמצעות משל ונמשל. כאשר המשל, הוא מעולמו של זה ששומע את המשל. וכאשר ההורה רוצה להסביר לילד שלו איזה רעיון בוגר, על ההורה לנסות למצוא איזה דבר פשוט, שבתוכו יהיה ניתן להכניס צמצום חלקי של השכל הגדול. ואת הצמצום הזה של השכל, אותו לתת לילד בשפה שלו.

ואם נהפוך את העניין לעוד יותר מעשי, אז הצורה הפשוטה ביותר לעשות את זה, היא על ידי זה שההורה לוקח את צורת המחשבה הבוגרת, ומנסה לחבר אותה לילד, בתוך החיים של הילד עצמו ובתוך העולם האישי של הילד.

וניתן דוגמא: ילד שמסרב להתבגר וממשיך לשחק בבובות ובמשחקי ילדים שונים של ילדים שקטנים מגילו. ולפעמים ההורים נכנסים ללחץ, מכך שהילד לא מתפתח מבחינה אישית. וההורים רוצים לראות את הילד שלהם, מתחיל לשחק במשחקים של ילדים יותר בוגרים. ואז בד"כ נוצר עימות כלשהו, בין הילד לבין ההורים. וההורים מנסים לגרום לילד להתבגר, ולזרוק את משחקי הילדים שלו, ולהחליף אותם למשחקים של ילדים יותר בוגרים.

אבל, הדבר הזה, הוא גם יוצר עימות, והוא גם לא תמיד עובד, והוא גם מיותר. כי יש דרך ממש פשוטה, לגרום לילד להתבגר ולחשוב בצורה בוגרת, גם בלי לאלץ אותו לשנות את הצורה החיצונית של המעשים שלו. וכיצד?

ובדוגמא הנ"ל של הילד שמשחק בבובות ובמשחקים שאינם לגילו, על ההורה לא להילחם בילד שלו. אלא במקום זה, על ההורה לעודד את הילד שלו להמשיך לשחק במה שהוא רוצה, אבל להוסיף לזה תוספת בוגרת. ובדוגמא של הילד שמשחק בבובות, על ההורה לאפשר לילד שלו להמשיך לשחק בבובות, אבל לגרום לו להתייחס למשחק בבובות בצורה יותר בוגרת.

כי אפילו לשחק בבובות, אפשר לעשות גם את זה, בצורה בוגרת יותר ובוגרת פחות. כי הילד שהוא תינוק והוא משחק בבובות, הוא משחק עם הבובות בלי שכל כלשהו. אלא הוא סתם משחק איתן בלי סדר כלשהו, או תרחיש כלשהו וכיו"ב. אבל יש אנשי מקצוע בוגרים לחלוטין, שהם משחקים עם בובות בצורה בוגרת, כגון העניין של בובות תיאטרון וכל כיו"ב. כי אפשר לעשות מופעי בובות, ואפשר לעשות הצגה של בובות. ואפשר לעשות המון דברים בוגרים, עם משחק בבובות.

והילד שאוהב לשחק עם בובות מסיבה כלשהי, לא צריך להילחם בו, אלא צריך לנסות לנתב את המשחק שלו עם הבובות, למשהו יותר בוגר. ולדוגמא, ההורה יכול להציע לילד שלו, לעשות איזה משהו שכלי עם הבובות. כגון להציע לילד ליצור איזו הצגה של הבובות, או איזה התרחשות של אירועים עם הבובות, או כל דבר שמשלב יותר שכל, בתוך המשחק עם הבובות.

כי מצד האמת, כולם משחקים עם בובות. ויש ילד שמשחק עם רכב צעצוע, ויש אדם בוגר שמשחק עם רכב גדול יותר. אבל גם המבוגרים, גם הם משחקים בבובות, אלא שארגז המשחקים שלהם, הוא גדול יותר ויקר יותר ומשוכלל יותר. ועיקר ההבדל במהות, בין המשחק של הילד בצעצועים שלו, לבין הצעצועים של המבוגרים, הוא בשכל שמושקע במשחק.

כי יש ילד שמשחק במונופול. ויש לעומתו אדם בוגר, שמשחק עם כסף בבורסה. והכל זה אותו הדבר, רק בצורה אחרת. ולמרות שיש הבדל חיצוני באיך שנראים המשחקים של הילדים, ובאיך שנראים המשחקים של המבוגרים, הרי שמצד האמת, עיקר ההבדל הוא, בעד כמה שכל מושקע במשחק. ואפשר לשחק במשחקי ילדים, עם יותר שכל, מאשר מבוגרים, שמשחקים במשחקי מבוגרים.

וכדי לגרום לילד להתבגר, לא צריך לנסות לשנות לו את המעשים שלו, אלא כן צריך לנסות לקחת את צורת החשיבה הבוגרת, ולנסות לשלב אותה בתוך העשייה הילדותית של הילד. כי ההתבגרות של הילד תתרחש הרבה יותר מהר, לא בגלל שהוא יתחיל לעשות דברים אחרים, אלא בגלל שהוא יתחיל להסתכל על הדברים אחרת.

ולפעמים נדמה להורה, שהילד שלו צריך לעשות דווקא משהו מסוים. אבל הילד, לא בהכרח מסוגל להכיל מבחינה שכלית ורגשית את השכל ואת המחשבה של ההורה. ובמקרה כזה, אם זה לא ממש עקרוני, אז על ההורה להיות חכם ולהשתמש בסוג של פסיכולוגיה הפוכה.

דהיינו, במקום לומר לילד, לעשות את מה שאתה רוצה שהוא יעשה, במקום זה תאפשר לו לעשות את מה שהוא רוצה, אבל תנסה לגרום לו לעשות את מה שהוא רוצה לעשות, בשילוב של צורת המחשבה הבוגרת, שאתה רוצה שהוא יתרגל לחשוב לפיה.

כי אם הילד היה חושב בצורה בוגרת, ממילא לא היו שום חילוקי דעות בינו לבין ההורים. והפער, הוא רק בגלל צורת המחשבה של הילד ושל ההורה. ומי שהוא הורה חכם, הוא מקיים את מה שנאמר, חנוך לנער על פי דרכו. דהיינו, שהוא מנסה לגרום לילד לחשוב בצורה בוגרת, בתוך הדברים שהילד עצמו רגיל לעשות.

ועל ההורה, במקום לנסות לשנות את החיצוניות של הילד, במקום זה על ההורה, לנסות לקחת את השכל ואת צורת המחשבה הבוגרת, ולנסות לשלב אותה בחוכמה, בתוך הדברים שאותם הילד עושה ושאליהם הוא מתחבר. וההתבגרות של הילד, תתרחש כבר מעצמה.

ועל האדם לזכור, כי כל דבר ודבר בעולם, יש אין סוף דרכים לעשות אותו. ויש אנשים שמרוויחים הרבה כסף מלעשות שטויות. וגם לעשות שטויות צריך לדעת. ואם הילד עושה שטויות, החוכמה הגדולה היא, במקום להילחם בו, פשוט לנסות לגרום לו לעשות את מה שהוא כבר עושה, בצורה יותר חכמה.

ועל ההורה להכניס את עצמו לנעליים של הילד. ופשוט לשאול את עצמו, כיצד יכול הילד שלי, להשיג את המטרות האישיות שלו, באמצעות צורת החשיבה הבוגרת יותר שלי כהורה. ועל ההורה לנסות לגרום לילד, להצליח להשיג את המטרות האישיות שלו כילד, באמצעות צורת חשיבה יותר בוגרת.

ובאופן כללי נאמר, כי על האדם לקחת את הרעיון שאותו הוא רוצה להעביר לאדם השומע. ועל האדם לנסות לראות את נקודת החיבור שיש, בין הרעיון שאותו הוא רוצה להעביר, לבין השומע. וזה אפשרי, על ידי זה, שהוא מתבונן ומחפש, כיצד צורת המחשבה הנכונה יותר, כיצד היא יכולה לבוא לידי ביטוי, בתוך העולם של השומע.

כי לא תמיד, המשוגע יכול בבת אחת להיות חכם. אבל הוא בהחלט כן יכול להיות, משוגע יותר חכם. כי גם המשוגע, חושב בהיגיון. אלא שיש לו היגיון אחר. וכדי להפוך אותו לחכם רגיל, לשם כך לא צריך להילחם איתו, אלא צריך לנסות לגרום לו לחשוב בצורה חכמה, על הדמיונות שלו.

לדוגמא: נניח שהאדם חושב שהוא המשיח וכיו"ב, שבתי המשוגעים מלאים באנשים שסובלים משיגעון גדלות וכיו"ב. והדרך לטפל באנשים האלו, היא לא על ידי זה שמסבירים להם, שהם לא מה שהם חושבים שהם. אלא אדרבה על ידי זה...