האם קיימת באמת הפרעת קשב וריכוז אצל ילדים ומבוגרים?

הנושא המרכזי שאליעד כהן דן בו הוא הטענה שאין באמת דבר כזה "הפרעת קשב וריכוז", לא אצל ילדים ולא אצל מבוגרים. כאשר אומרים על ילד או מבוגר שיש לו הפרעת קשב וריכוז, הכוונה בדרך כלל היא שהוא לא מצליח להתרכז בדבר מסוים, כמו בשיעור או בעבודה. אליעד מדגיש שאין באמת מצב שבו האדם לא מרוכז בכלל, אלא המצב האמיתי הוא שהאדם מרוכז בדבר אחר מזה שמצפים ממנו להתרכז בו. לדוגמה, ילד בכיתה שנתפס כ"לא מרוכז", למעשה מרוכז בדברים אחרים כמו הפרפרים בשמיים, ברעשים מבחוץ או אפילו בשעמום המוחלט שהוא חווה מהשיעור.

הבעיה האמיתית, לטענתו של אליעד, היא שהמערכת או האדם שמאבחן את הילד, כמו הפסיכולוג, הוא זה שלא מרוכז מספיק כדי להבין שלילד עצמו אין שום בעיית קשב וריכוז. הפסיכולוג שמכריז שהילד סובל מהפרעת קשב וריכוז, עושה זאת מפני שהוא עצמו לא מרוכז מספיק כדי לראות שהילד בסך הכל מעוניין בדברים אחרים. אם השיעור יהפוך פתאום למשחק או למשהו מעניין באמת עבור הילד, באותו הרגע הוא יהפוך להיות מרוכז לחלוטין. כלומר, ההפרעה היא יחסית לחלוטין - הילד פשוט לא מוצא עניין בשיעור כפי שהוא מועבר.

מדוע אנשים אומרים שהם אינם מתמידים?

אליעד כהן מסביר כי כאשר אדם טוען שהוא "לא מתמיד בשום דבר", זה לא מדויק. בפועל, אותו אדם מתמיד באופן עקבי בדבר מסוים: הוא מתמיד בלא להתמיד. הוא מסביר זאת בצורה דומה גם לגבי אנשים הטוענים שהם אינם מסוגלים להתחייב לזוגיות. בפועל, אדם כזה בהחלט מתחייב - רק שהוא מתחייב ל"חוסר התחייבות". כלומר, כל התנהגות או אמירה של אדם שאומר על עצמו "אני לא מצליח לעשות משהו", היא למעשה הצלחה להתמיד בהפך מאותו דבר.

האם זה טוב או רע להיות מחויב לחוסר מחויבות?

אליעד לא נכנס לשאלה האם מחויבות לחוסר מחויבות היא טובה או רעה, אלא מציג את התופעה רק כהדגמה לכך שאין מצב שאדם באמת "לא יכול" לעשות משהו. כל אדם יכול להתמיד, להתרכז ולהתחייב, השאלה היא רק במה האדם בוחר להתמיד. לדוגמה, אדם שלא מצליח להתחייב לזוגיות, בעצם כן מחויב - אך המחויבות שלו היא להישאר במצב של חוסר מחויבות. הוא נאמן לעקרון החופש, או נאמן לאי - התחייבות עצמה.

האם ילד חסר ריכוז, או שהמורה מפריע לו ליהנות?

אליעד טוען שהבעיה האמיתית בכיתה היא לא חוסר הריכוז של הילד, אלא שהמורה מפריע לילד ליהנות. הילד הקטן שהחיים שלו טובים ונעימים נלקח מהסביבה הטבעית שלו, מושיבים אותו בכיתה, ומכריחים אותו לשמוע מידע שלא מעניין אותו, כמו "מה קרה לפני אלף שנה". אליעד מציג זאת בצורה הומוריסטית אך ביקורתית, באומרו שהמורה למעשה מאמלל את הילד, ואז מתפלאים מדוע הילד אינו מרוכז. מנקודת מבט זו, הילד לא סובל מהפרעה כלשהי, אלא פשוט רוצה ליהנות, והמורה הוא זה שמפריע לו ליהנות.

איך פסיכולוגים קשורים להפרעת קשב וריכוז?

אליעד מעביר ביקורת על התנהגות הפסיכולוגים, כאשר הוא מציין כי הפסיכולוגים עצמם אינם מרוכזים, ולכן הם מתייגים ילדים ככאלה שיש להם בעיית ריכוז. אליעד טוען שהפסיכולוג, כתוצאה מחוסר הריכוז שלו עצמו, קובע שלילד יש בעיית קשב וריכוז, כי הוא אינו מסוגל להבין שלילד פשוט יש תחומי עניין שונים. אליעד מוסיף בבדיחות כי הילדים האלה, כשהם גדלים, עלולים להפוך בעצמם לפסיכולוגים - "פסיכילוגים", כפי שהוא מתבדח - אנשים שלא מבינים את עצמם ואחרים, וממשיכים להעביר הלאה את האבחנות השגויות של בעיות ריכוז וקשב.

האם האדם באמת לא מבין את עצמו?

אליעד מסביר שהבעיה הבסיסית נובעת מכך שהאדם לא מבין את עצמו. כאשר האדם אומר משפט כמו "אני רוצה לעשות משהו, אבל לא עושה אותו", זה נובע מחוסר הבנת עצמו. לו האדם היה באמת מבין את עצמו, היה ברור לו למה הוא לא עושה את מה שהוא טוען שהוא רוצה. אדם שחושב שהוא רוצה משהו אך לא מבצע אותו, כנראה אינו רוצה אותו באמת באופן מלא או עמוק, אחרת היה כבר עושה אותו. אליעד מדגיש כי חוסר הכנות הפנימית הזו, או הטעות הפנימית, מובילה לתחושות של בלבול, חוסר התמדה וחוסר ריכוז.

אליעד קורא להפסיק להאמין בצורה עיוורת לאבחונים חיצוניים ולהתחיל להקשיב ולהבין את עצמנו ואת האחרים לעומק, במקום לזרוק תוויות פסיכולוגיות אוטומטיות שמסתירות את ההבנה האמיתית של האדם ושל מה שמעניין אותו באמת.